האם אלוהים אוהב אותי?

מי שמקליד את השאלה הזאת לרוב לא שואל באופן מופשט. יש סיבה. אולי קרה משהו ספציפי שעשה לזה תחושה לא סבירה. אולי גדלת עם תמונה של אלוהים כשופט בעיקר, ולא דמיינת ש"אהבה" היא מילה שמתאימה לו. אולי גדלת בלי שום תמונה של אלוהים בכלל.

הדף הזה לא ינסה לדחוף לך תשובה רגשית מהירה. הוא יציג מה הטענה הנוצרית הספציפית אומרת על השאלה הזאת — בלשון פשוטה, ועם כבוד לסיבות שאולי גרמו לך להגיע אליה.

כמה מונחים קודם

• ישו של נצרת (בארמית-עברית ישוע) — מורה יהודי מהמאה הראשונה. הנצרות טוענת שהוא היה גם אלוהים בצורה אנושית. הוצא להורג על ידי השלטון הרומי באמצעות הצליבה (שיטת הוצאה להורג רומית פומבית) בערך בשנת 30 לספירה.
• תחיית המתים (בהקשר של ישו) — הטענה הנוצרית שלאחר הצליבה ישו נראה חי שלושה ימים אחר כך על ידי עדים רבים ששמותיהם נשמרו.
• חסד — המילה הנוצרית למתנה לא-מגיעה. אלוהים שמתנהג איתך בטוב גם כשלא הרווחת את זה ולא יכולת להרוויח את זה.

תשובה קצרה וכנה

הטענה הנוצרית הספציפית היא: כן, אלוהים אוהב אותך — ולא משום שאתה מאהיב את עצמך, אלא משום שזה מי שהוא. הטענה היא שהאהבה הזאת אינה תלויה במה שתעשה אחר כך, ולא הרווחת אותה לפני שהיא הופיעה.

איך התנ"ך מנסח את האהבה הזאת

ירמיהו, נביא יהודי שחי במאה הששית לפנה"ס, כתב לעם בזמן גלות — בזמן שבו הם הרגישו שאלוהים נטש אותם — את המשפט הבא: "אהבת עולם אהבתיך; על כן משכתיך חסד." המילה "עולם" כאן משמעה "תמיד", "ללא הפסקה". זאת הצהרה תנ"כית מרכזית — לא בשולי הספר, בליבו.

ישעיהו, נביא מהמאה השמינית לפנה"ס, ניסח את זה בדימוי אחר: "התשכח אישה עולה — מרחם בן-בטנה? גם אלה תשכחנה — ואנוכי לא אשכחך. הן על כפיים חקותיך." הדימוי של חריטה על כף היד נועד לתאר אהבה שלא ניתן למחוק.

זאת לא תורה נוצרית. זה התנ"ך עצמו. הקריאה הנוצרית — שתבוא בהמשך — נשענת על הפסוקים האלה ולא נופלת מהם.

הטענה הנוצרית הספציפית

הטענה הנוצרית הספציפית היא שהאהבה הזאת — שעליה דיברו הנביאים — קיבלה צורה ספציפית במאה הראשונה. שאלוהים לא רק אמר שהוא אוהב, אלא עשה משהו שמראה מה האהבה הזאת מסוגלת לשאת.

פאולוס, מנהיג נוצרי יהודי מוקדם, כתב במכתב לנוצרים ברומא בערך בשנת 57 לספירה: "מראה אלוהים את אהבתו אלינו בכך, שעוד בהיותנו חוטאים, מת המשיח בעדנו." המילה החשובה שם היא "עוד" — לא אחרי שתסדר את עצמך, אלא כאן, איפה שאתה עכשיו.

הקריאה הנוצרית של הצליבה היא לא של אקט סמלי. היא קריאה של אהבה שלקחה על עצמה את המשקל המוסרי של מי שאוהבים, כדי שהאהבה תעמוד.

מה האהבה הזאת לא דומה לה

המסורת הנוצרית במהלך ההיסטוריה התעקשה על כך שהאהבה של אלוהים אינה אהבה רומנטית רכרוכית. היא לא "כל מה שתעשה זה בסדר". היא לא "אלוהים עומד בצד ומחייך". היא ריאלית. היא רואה את מה שאתה — את החלקים שאתה גאה בהם ואת החלקים שאתה לא — ובוחרת בך באותו אופן, בלי לזייף.

יש אבחנה ביהדות בין חסד (אהבה שניתנת בלי שהרווחת אותה) לבין מה שמגיע. האהבה שעליה מדובר היא חסד. זה אומר — אתה לא יכול להפסיד אותה כי לא הרווחת אותה מלכתחילה. גם המוטיב הזה הוא תנ"כי לפני שהוא נוצרי.

למה זה לא מרגיש ככה לפעמים

אם יש לך תקופה שאתה לא מרגיש שום דבר מכל זה — זה לא ראיה לכך שזה לא נכון. הרגש שלך הוא חלק ממה שאתה אבל לא הקלה הסופית. רוב התפילות בתהילים — הספר התנ"כי הכי קרוב לכנות רגשית — נכתבו על ידי אנשים שלא הרגישו את האהבה בזמן הכתיבה. תהילים י"ג: "עד אנה ה' תשכחני נצח? עד אנה תסתיר את פניך ממני?" זאת לא כפירה. זאת תפילה לגיטימית.

הטענה הנוצרית הספציפית — בנאמנות לרוח התהילים — היא שהאהבה לא תלויה בשאלה אם אתה מרגיש אותה כרגע.

מה לעשות עם זה

לא חייבים לקבל מיד. אפשר לנסות. אפשר לדבר ישירות לאלוהים בלי טקס — להגיד "אם אתה שם, אם זה נכון, תראה לי". הקריאה הנוצרית של ירמיהו מ"ב, של דברים ד', ושל פסוקים תנ"כיים אחרים היא שהפתיחות הזאת — גם אם היא חלקית — נתקלת בתגובה.

ומה עכשיו?

אם משהו פה נגע — ספק, סקרנות, או דווקא כעס — אפשר לדבר. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. בלי שיפוט. אתה מחליט מה להגיד ומה לא. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• ירמיהו ל"א:3 — "אהבת עולם אהבתיך"
• תהילים קל"ט:1-6 — מי שכבר מכיר אותך לגמרי
• ישעיהו מ"ט:15-16 — "הן על כפיים חקותיך"
• אל הרומיים ה':8 — "בעוד היותנו חוטאים, מת המשיח בעדנו"
• יוחנן א' ד':9-10 — איך המסורת הנוצרית מגדירה אהבה
• יוחנן ג':16 — הפסוק שמסכם את הטענה בנוסחה אחת