האם אלוהים טוב?

זאת שאלה שמי שגדל בעם היהודי לא יכול לשאול בקלילות. השואה לא רחוקה. אבות סבא וסבתות חוו דברים שאי אפשר לתרץ. ואז יש את הספרות התנ"כית עצמה — איוב, איכה, תהילים מסוימים — שמטילה את אותה שאלה בפה מלא ובלי גינויים. השאלה הזאת לגיטימית מבפנים.

הדף הזה לא ינסה לעקוף את זה. הוא לא יציע "תשובה" שמיישרת את הכל. הוא ינסה לתאר את הקריאה הספציפית של הנצרות — שצמחה בעצמה מתוך המסורת היהודית — על השאלה הזאת. וזה אומר לדבר ישירות גם על המקומות הקשים.

כמה מונחים קודם

• השואה — רצח שיטתי של שישה מיליון יהודים בידי הנאצים בין 1933 ל-1945. שאלת אלוהים אחרי השואה היא שאלה תיאולוגית מרכזית במחשבה היהודית של המאה ה-20.
• תיאודיציה — מונח פילוסופי שמתאר את הניסיון להסביר איך אלוהים טוב יכול להתקיים יחד עם רוע גלוי בעולם. הוא לא מתחיל בנצרות; הוא קדום כמו ספר איוב.
• ישוע מנצרת (בעברית של זמננו מקובל "ישו"; בעברית-ארמית של זמנו: ישוע) — מורה דתי יהודי שחי בארץ ישראל במאה הראשונה. הוצא להורג על ידי השלטון הרומי באמצעות צליבה (שיטת הוצאה להורג רומית פומבית) בערך בשנת 30 לספירה. הטענה הנוצרית הספציפית עליו היא שהוא היה גם אלוהים בצורה אנושית.
• חסד (במובן התנ"כי) — מילה שמשמעותה רחבה יותר מ"חנינה". היא נאמנות אוהבת, התחייבות שעומדת מעבר למה שהאדם הרוויח. בנצרות זה גם המונח המרכזי לטוב לא-מגיע שאלוהים מציע לאדם.

תשובה קצרה וכנה

הקריאה הנוצרית — שצמחה מתוך המסורת היהודית — היא שכן, אלוהים טוב, אבל הטענה הזאת לא נחה על פילוסופיה. היא נחה על דבר ספציפי שלפי הטענה הנוצרית אלוהים עשה. בלי הדבר הספציפי הזה, השאלה היא בלתי פתורה. עם הדבר הזה — היא לא נפתרת תיאורטית, אבל מקבלת מענה אחר.

איוב והקריאה התנ"כית

נתחיל מהתנ"ך עצמו. ספר איוב הוא בלי ספק הטקסט התיאולוגי הקשה ביותר על השאלה הזאת בכתבי הקודש העבריים. איוב מאבד הכל — בני משפחתו, ממונו, בריאותו — ללא סיבה שהוא מבין. חבריו מסבירים לו שזה עונש מסתבר על חטא שלו. הוא מסרב לקבל את ההסבר הזה.

מה שבולט בספר איוב הוא שכשאלוהים בסוף עונה — הוא לא עונה. הוא לא נותן תיאודיציה. הוא שואל שאלות חזרה: "איפה היית ביסדי ארץ?" הוא מתאר את הקוסמוס בפירוט. הוא לא מנמק את הסבל של איוב.

מה שכן קורה הוא שאלוהים נוכח. הוא לא מסביר אבל הוא מופיע. וזה — לפי קריאה אחת של הספר, שמשותפת לפרשנות יהודית ולפרשנות נוצרית — הוא לב הרזולוציה. לא הסבר, אלא נוכחות.

אחרי השואה

אחרי השואה, הוגים יהודים ניסחו את השאלה מחדש בעמדות שונות. חלקם דיברו על "הסתר פנים" — אלוהים שבחר להסתיר את פניו, ושם המקום למעשי אדם, גם הנוראיים שבהם, להתרחש. חלקם דיברו על "אלוהים סובל איתנו" — אלוהים שלא מציל אך גם לא נטוש את העם. חלקם דיברו על כעס לגיטימי על אלוהים, בהמשך למסורת איוב. אלוהים שיכול לשאת את הכעס.

הקריאה הנוצרית של אותה שאלה לא חולקת על אף אחת מהקריאות האלה כעמדת מוצא. היא מציעה תוספת ספציפית: שלאלוהים יש סיפור שבו הוא עצמו נכנס לתוך הסבל האנושי, לא מבחוץ. הקריאה הנוצרית של הצליבה היא בדיוק זה — שאלוהים בעצמו, בדמותו של ישוע, היה תחת עינוי פוליטי, נטוש על ידי חבריו, מוצא להורג בלי משפט הוגן, וצועק "אלי אלי למה עזבתני" (ציטוט ישיר מתהילים).

זאת לא תשובה לשואה. שום תשובה לא תספיק. אבל זאת קריאה שלא משאירה את אלוהים מחוץ לאסון. היא טוענת שהוא בתוכו.

"טוב" במובן התנ"כי

המילה "טוב" כשהיא מיוחסת לאלוהים בתנ"ך לא משמעה "נחמד". היא משמעה משהו קרוב יותר ל"נאמן", "ראוי לאמון", "מי שדבריו עומדים". בספר שמות, כשאלוהים מתגלה למשה, הוא מתאר את עצמו: "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה."

המילים האלה — רחום, חנון, ארך אפיים, חסד, אמת — הן שפת התנ"ך לטוב. זאת לא טענה שכל מה שקורה הוא טוב. זאת טענה על אופי. על מי שאלוהים הוא. הקריאה הנוצרית של אופיו של אלוהים נשענת בדיוק על אותה רשימה. היא לא מציעה אופי אחר. היא טוענת שאופי זה נראה אצל ישוע.

הטענה הספציפית: אם הוא עשה את זה, הוא טוב

שאול התרסי (מנהיג נוצרי יהודי מהמאה הראשונה), במכתב לקהילה ברומא, ניסח את הטיעון הזה: "מי לא חשך את בנו עצמו אלא מסרו בעדנו כולנו — איך לא ייתן לנו עמו גם את הכל?"

הניסוח הזה הגיוני אם הקריאה הנוצרית של הצליבה נכונה. אם אכן — כפי שטוענת הנצרות — אלוהים נכנס בעצמו לסבל ולמוות בעבור בני אדם, אז מצטיירת ממנו תמונה ספציפית. תמונה של מי שלא מנהל את הקוסמוס מרחוק אלא נכנס לתוכו במחיר אישי.

זה לא פותר את שאלת הסבל. זה משנה את האדם שאליו אתה מפנה אותה.

איך זה לא "לתרץ את הסבל"

זה לא הסבר שאומר שהסבל "טוב". זה לא הסבר שאומר שהשואה "תרמה למשהו". זה לא הסבר שמבקש מאיוב להגיד "תודה". הקריאה הנוצרית, באופן עיקש, ממאנת לעשות את זה. הסבל נשאר רע. השואה נשארת זוועה. השאלה לא נסגרת.

מה שהקריאה הנוצרית כן אומרת היא שיש לב — לב שלא מחוץ לסבל. ושיש סוף — לא בעולם הזה כפי שהוא, אלא בעולם המחודש שלפי הטענה הנוצרית עתיד לבוא — שבו הדמעה האחרונה תימחה.

זה לא מטשטש את הקושי. אבל זה משנה את הסיפור.

ומה עכשיו?

אם השאלה הזאת אצלך לא תיאורטית — אם יש שם משהו ספציפי, אישי או היסטורי, שמכביד עליך — אפשר לדבר. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. בלי לחץ ובלי שיפוט. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• תהילים ל"ד:8 — "טעמו וראו כי טוב ה'"
• איוב ל"ח:1-4 — תשובת אלוהים לאיוב מתוך הסערה
• שמות ל"ד:6-7 — אלוהים מתאר את עצמו: רחום, חנון, ארך אפיים
• איכה ג':22-23 — "חסדי ה' כי לא תמנו... חדשים לבקרים, רבה אמונתך"
• אל הרומיים ח':32 — "מי לא חשך את בנו... איך לא ייתן לנו את הכל"
• יוחנן א':14 — הטענה שהאלוהי נכנס לחיים אנושיים