האם מותר לכעוס על אלוהים?

זאת שאלה שכמעט אף אחד לא שואל באופן אבסטרקטי. רוב מי שמקליד אותה מרגיש משהו עכשיו ולא בטוח אם מותר להרגיש אותו. אולי בגלל איך שגדלת — שכעס על אלוהים זה גידוף, חוסר אמונה, או חולשה רוחנית. אולי בגלל שאתה לא רוצה לאבד את הקשר אבל גם לא יכול להעמיד פנים.

הדף הזה ינסה להגיד דבר פשוט וברור: לפי המסורת היהודית, ולפי הקריאה הנוצרית שיורשת אותה, התשובה היא כן. ויש לכך תקדים גדול.

כמה מונחים קודם

• אברהם — אבי האומה היהודית, דמות מרכזית בספר בראשית. בתנ"ך הוא מתעמת עם אלוהים על גורל סדום ומפעיל עליו מה שאפשר לכנות "מיקוח מוסרי".
• משה — נביא ישראל, מנהיג היציאה ממצרים. בתנ"ך הוא לא פעם מתעמת עם אלוהים — לפעמים על העם, לפעמים על עצמו.
• איוב — דמות תנ"כית שאיבדה את הכל בלי סיבה ברורה. ספר איוב הוא הטקסט התנ"כי הארוך והעז ביותר על השאלה הזאת.
• תהילים — אוסף 150 תפילות ושירים בתנ"ך. הרבה מהם בלשון של מחאה, ספק, ועצב גלוי על אלוהים.
• ישוע מנצרת (בעברית של זמננו מקובל "ישו"; בעברית-ארמית של זמנו: ישוע) — מורה דתי יהודי שחי בארץ ישראל במאה הראשונה. הוצא להורג על ידי השלטון הרומי באמצעות צליבה (שיטת הוצאה להורג רומית פומבית) בערך בשנת 30 לספירה. הטענה הנוצרית הספציפית עליו היא שהוא היה גם אלוהים בצורה אנושית.
• מזמורי תלונה — מונח שמשתמשים בו חוקרי תהילים כדי לתאר קבוצה גדולה של מזמורים שבמרכזם תלונה ישירה לאלוהים. הם בערך שליש מספר תהילים.

תשובה קצרה וכנה

מותר. לא רק מותר — זאת אחת הצורות המכובדות ביותר של דיבור עם אלוהים במסורת התנ"כית. אלוהים, לפי הקריאה התנ"כית והנוצרית, מעדיף כעס כן על השלמה מזויפת. הוא לא נעלב מכעס. הוא נעלב משקר.

אברהם — הוויכוח על סדום

אברהם הוא הדמות הראשונה בתנ"ך שמתעמת ישירות עם אלוהים. אלוהים מתכוון להחריב את סדום על רוע תושביה. אברהם — שמכיר את אלוהים — לא מסכים. הוא לא מתפלל בהכנעה. הוא טוען:

"החלילה לך מעשות כדבר הזה — להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע. החלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

הניסוח של אברהם — "החלילה לך" — הוא לא ניסוח של עבד. זה ניסוח של מישהו ששואל את אלוהים בעיני אלוהים: אתה הרי לא תעשה את זה. תזכר מי אתה.

ואז הוא מתחיל להתמקח. אם יש חמישים צדיקים בעיר, תרחם? ארבעים? שלושים? עד עשרה. אלוהים עונה לכל בקשה. הסיפור מתעד את הוויכוח באריכות.

הקריאה התנ"כית של הסצנה הזאת היא שאברהם לא חטא בכך שטען. אדרבא — הוא נקרא בה במסורת מאוחרת "חברו של אלוהים". המיקוח הוא צורה של מערכת יחסים אינטימית, לא של חוסר כבוד.

משה — "מחני נא"

משה לוקח את הניסוח לעוד שלב. אחרי חטא העגל, אלוהים מציע למשה להשמיד את עם ישראל ולבנות עם חדש ממשה. משה מסרב. הוא טוען מול אלוהים — בלשון של מי שיודע שהוא יכול לטעון. הוא מזכיר לאלוהים את ההבטחות שנתן לאבות. הוא מבקש סליחה.

ואז הוא אומר משהו דרמטי: "ועתה, אם תישא חטאתם — ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת."

המשמעות פשוטה: אם אתה לא תסלח להם, תמחק גם אותי. תוציא אותי מהסיפור.

זה לא דיבור של מי שמפחד מאלוהים. זה דיבור של מי שמכיר אותו עמוק מספיק כדי לדרוש ממנו לפי מי שהוא. לפי הקריאה התנ"כית, אלוהים מקבל את הטיעון של משה. הוא חוזר בו. העם נושע.

איוב — לדרוש משפט

איוב הוא הדמות שלוקחת את העניין לקצה. הוא לא רק מתלונן. הוא דורש משפט פורמלי. הוא רוצה להתעמת עם אלוהים מול-מול:

"גם היום מרי שיחי, ידי כבדה על אנחתי. מי ייתן ידעתי ואמצאהו — אבוא עד תכונתו! אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות."

המילים "אערכה לפניו משפט" הן לשון משפטית. איוב רוצה להגיש תביעה. הוא רוצה להציג ראיות. הוא חושב שהוא צודק.

מה שמדהים בסוף הספר הוא שאלוהים — שכן מופיע ולא נותן את התשובה שאיוב רצה — לא נוזף באיוב על הדרישה. הוא נוזף בחבריו שניסו להגן עליו. "לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב." החברים שהשמיעו תיאודיציה הם אלה שהוכחו טועים.

איוב, שצעק על אלוהים, צודק לפי הספר.

תהילים — שליש בלשון של תלונה

מי שקורא את תהילים בעיון מגלה משהו שלא מדגישים מספיק: שליש מהמזמורים הם מזמורי תלונה. הם פותחים בקריאות כמו "עד אנה ה' תשכחני נצח?" או "למה ה' תעמוד ברחוק, תעלים לעיתות בצרה?" או — הקריאה שישוע עצמו ציטט מהצלב — "אלי אלי למה עזבתני?"

תהילים פ"ח הוא הקיצוני שבהם. הוא פותח בקריאה, מתאר את הכאב, ומסיים בלי רזולוציה. השורה האחרונה היא "הרחקת ממני אוהב ורע — מודעי מחשך." הוא לא נגמר בנחמה. הוא נגמר בחושך.

והוא בתנ"ך. הוא תפילה. הוא מהווה חלק מהליטורגיה היהודית והנוצרית. הוא לא הוסר בגלל הכאב שבו.

מה שזה אומר הוא ברור: המסורת התנ"כית רואה בכעס וייאוש כלפי אלוהים תפילה לגיטימית. לא חוסר אמונה. תפילה.

ישוע על הצלב

יש סצנה אחת בבשורות שראויה לאזכור ספציפי. בשעות האחרונות שלו על הצלב, ישוע — לפי שתי בשורות מתוך הארבע (מרקוס ומתי) — צעק בקול גדול: "אלוהי, אלוהי, למה שבקתני?" בארמית. הפסוק שהוא ציטט הוא הפסוק הפותח של תהילים כ"ב.

מה שראוי לאזכור הוא לא רק הציטוט אלא ההקשר. הדמות שעליה הקריאה הנוצרית טוענת שהיא אלוהים בצורה אנושית — ברגעיה האחרונים, מאמצת את שפת התלונה התנ"כית. צועקת למה?

זה לא ניסוח של אדם שמתבייש בכעסו. זה לא ניסוח של אדם ש"אמור היה לדעת יותר". זה ניסוח של אדם שמכבד את עצמו מספיק כדי לבטא את האמת — ולפי הקריאה הנוצרית, אלוהים מספיק בטוח בעצמו כדי לא להיעלב מזה.

ההבדל בין כעס בנוכחות לבין כעס שמסתגר

אם הקריאה התנ"כית עומדת על דבר אחד בנושא הזה, הוא ההבדל בין כעס שמופנה לכיוון אלוהים לבין כעס שסוגר את הדלת. אברהם כעס בפני אלוהים. משה כעס בפני אלוהים. איוב, בלי לעצור, התווכח בפני אלוהים. תהילים — תפילה הם, כלומר הם נאמרים לאלוהים.

זה ההבדל. כעס שנאמר באוזני אלוהים הוא תפילה. כעס שנאמר מתוך הכרעה לסגור — לסיים את השיחה — הוא משהו אחר. שני הסוגים אנושיים. רק אחד מהם הוא מה שהמסורת התנ"כית מכבדת כאמונה.

זה לא הבדל מוסרי בין כעס "טוב" לכעס "רע". זה הבדל פונקציונלי. הסוג הראשון משאיר את הדלת פתוחה. השני סוגר אותה.

ומה עכשיו?

אם יש לך כעס ספציפי שאתה נושא — אישי, או על משהו שקרה במשפחה, או על השואה, או על מה שלא — אפשר לדבר. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. אין שיפוט. הכעס לא צריך להישפט. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה.

אם אתה בתוך מצב של מצוקה מיידית או מחשבות על פגיעה בעצמך, ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) זמין 24/7 בטלפון 1201.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• בראשית י"ח:23-25 — אברהם מתווכח עם אלוהים על סדום
• שמות ל"ב:11-14 — משה מתחנן לאלוהים שיחזור בו
• איוב כ"ג:1-7 — איוב דורש משפט פורמלי
• תהילים כ"ב:1-2 — "אלי אלי למה עזבתני?"
• תהילים פ"ח:1-18 — מזמור התלונה הקיצוני ביותר
• מרקוס ט"ו:34 — ישוע מצטט תהילים כ"ב מהצלב