למה אלוהים מרשה לסבל?

רוב האנשים שמקלידים את זה בגוגל לא שואלים את זה באופן מופשט. משהו קרה, או קורה, ו"למה אלוהים מרשה את זה" הן המילים היחידות שמתאימות. אז לפני הכל: אם הגעת לפה מתוך הכאב הזה, הדף הזה בשבילך, ואנחנו מתכוונים לקחת אותך ברצינות.

אתה לא צריך להיות דתי כדי לקרוא את מה שיבוא. הדף יציג מה הנצרות באמת טוענת על סבל — ואתה יכול לקבל את זה כתשובה אחת ספציפית, בעברית פשוטה, כדי להשוות למה שניסית.

הערה אחת לפני שמתחילים. שאלת הסבל בישראל לרוב נושאת משקל קולקטיבי כבד — שואה, מלחמות, אובדן. שום תשובה דתית — נוצרית, יהודית, או אחרת — לא מתיימרת להסביר את האירועים האלה במשפט אחד. הדף הזה מציע נקודת מבט אחת ספציפית, לא תירוץ.

כמה מונחים קודם

• ישו של נצרת (בארמית-עברית ישוע) — מורה יהודי מהמאה הראשונה. הנצרות טוענת שהוא היה גם אלוהים בצורה אנושית. הוצא להורג על ידי השלטון הרומי באמצעות הצליבה (שיטת הוצאה להורג רומית פומבית) בערך בשנת 30 לספירה.
• תחיית המתים (בהקשר של ישו) — הטענה הנוצרית שלאחר הצליבה ישו נראה חי שלושה ימים אחר כך על ידי עדים רבים ששמותיהם נשמרו.
• הבשורות — ארבע ביוגרפיות קצרות של חיי ישו (מתי, מרקוס, לוקס, יוחנן), שנכתבו בידי תלמידיו תוך כמה עשרות שנים ממותו.

תשובה קצרה וכנה

לנצרות אין פתרון פילוסופי נקי לבעיית הסבל. יש לה משהו אחר ומוזר יותר: הטענה שאלוהים עצמו נכנס לתוך הסבל במקום להסביר אותו.

אלוהים שלא נשאר בחוץ

זה הגרעין של הסיפור הנוצרי — אלוהים שלא נשאר בחוץ. לפי הבשורה של יוחנן, ישו עמד ליד קבר של חבר ובכה — גם אם, לפי הטקסט עצמו, הוא היה אמור להחזיר אותו לחיים תוך דקות. הוא לא נתן הסבר. הוא בכה.

זאת לא דמות של אל מרוחק שמסביר. זאת דמות של אלוהים שמעדיף להיכנס. הטענה הנוצרית הספציפית היא שלא מדובר בסצנה יוצאת דופן אלא בליבת מה שאלוהים עושה — נכנס לאן שכואב.

הצליבה כתשובה, יותר מכל אמירה

בכתבי הנביא ישעיהו יש פסוקים שהמסורת הנוצרית במהלך ההיסטוריה קראה כמתייחסים לדמות שבאה: "נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי... מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו..." פסוקים שמתארים סובל ספציפי שלוקח על עצמו את הכאב של אחרים.

הקריאה הנוצרית הזאת היא לא קריאה אוניברסלית של היהדות בפסוקים האלה — היא קריאה ספציפית של זרם אחד. אבל היא הליבה של איך הנצרות מבינה את הסבל: לא כעונש, ולא כמקרי, אלא כמשהו שאלוהים בעצמו נכנס לתוכו עד הסוף — בהוצאה להורג ציבורית של דמות יהודית אחת ספציפית.

זאת לא הוכחה שהסבל שלך עכשיו "הגיוני". זאת טענה שונה: שאלוהים לא צופה מבחוץ.

למה זה לא הופך לרע פחות

הטענה הנוצרית לא היא ש"הכל לטובה". לא. הטענה הנוצרית הספציפית היא שדברים רעים הם באמת רעים, שהעולם באמת שבור, ושאלוהים בעצמו עומד באותו צד של השאלה כמוך — מתנגד לרע, לא ממציא לו תירוץ.

פאולוס, מנהיג נוצרי יהודי מוקדם, כתב במכתב לנוצרים ברומא בערך בשנת 57 לספירה שהיקום עצמו נמצא במצב של "צפייה לגאולה". הוא לא תיאר עולם שמה שאתה רואה בו תקין. הוא תיאר עולם שמצפה לתיקון.

איפה הקרקע הציבורית לתקווה

הטענה הנוצרית הספציפית היא שאותו ישו שנהרג יצא מהקבר שלו שלושה ימים אחר כך — אירוע שהנוצרים מכנים תחיית המתים. ההצהרה לא הייתה רק "המוות אינו הסוף". ההצהרה הייתה ספציפית יותר: שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות כבר קרה למישהו ספציפי, ושהוא חזר.

זה לא הופך את הסבל שלך כרגע לבעל הגיון. זה לא. הטענה היא שיש כעת סיבה ציבורית והיסטורית להאמין שלסבל אין את המילה האחרונה — לא כי מישהו אמר ככה, אלא כי משהו קרה.

מה כתבי הקודש עושים בכאב

תהילים פותח בקובץ של תפילות שלא מסתירות כלום: "אלי, אלי, למה עזבתני?" — שורה שישו עצמו ציטט מעל הצלב. כתבי הקודש לא דורשים ממך לזייף שלום. הם מציעים שפה להגיד את הכאב כפי שהוא, ולא להעמיד פנים.

ומה עכשיו?

אם הגעת לפה מתוך משהו ספציפי שקורה לך, או למישהו שאתה אוהב, אפשר לדבר על זה. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. בלי שיפוט, בלי אג׳נדה. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה. אם זאת לא השעה, זה בסדר.

אם אתה במצוקה אקוטית או מסכן את עצמך — אנא פנה למוקדי עזרה. בישראל: ער"ן 1201, סהר (סיוע והקשבה ברשת) בכתובת sahar.org.il.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• תהילים כ"ב:1 — "אלי, אלי, למה עזבתני" — תפילה ישראלית עתיקה שישו עצמו אמר על הצלב
• ישעיהו נ"ג:3-5 — דמות הסובל שלוקח על עצמו את הכאב של אחרים
• יוחנן י"א:33-35 — ישו בכה ליד קבר חבר
• אל הרומיים ח':18-23 — היקום במצב של ציפייה לתיקון
• ההתגלות כ"א:4 — ההבטחה שדמעות יימחו
• אל הקורינתיים ב' א':3-4 — הניחומים שנותנים אחר כך לאחרים