האם ישוע באמת קם מהמתים?

זאת אחת השאלות שהקלידו בה למנועי חיפוש מאז שיש מנועי חיפוש. רוב התשובות שמופיעות הן או הטפה ("כן, וזה מה שאתה צריך להאמין") או דחייה ("לא, זה אגדה דתית"). הדף הזה לא יעשה אף אחד מאלה. הוא ינסה לתאר מה בדיוק על השולחן — אילו עובדות מוסכמות על כלל ההיסטוריונים, איפה המחלוקת מתחילה, ומה הטענה הנוצרית הספציפית.

זאת שאלה היסטורית בנוסף להיותה שאלה דתית. אפשר לבדוק אותה.

כמה מונחים קודם

• ישוע מנצרת (בעברית של זמננו מקובל גם "ישו"; בעברית-ארמית של זמנו: ישוע) — מורה דתי יהודי שחי בארץ ישראל במאה הראשונה. הוצא להורג על ידי השלטון הרומי באמצעות צליבה בערך בשנת 30 לספירה.
• הצליבה — שיטת הוצאה להורג רומית. איטית, פומבית, ושימשה את הרומאים בעיקר נגד מורדים פוליטיים ועבדים.
• תחיית המתים (בהקשר של ישוע) — הטענה הנוצרית הספציפית שלאחר הוצאתו להורג, ישוע נראה חי שלושה ימים אחר כך על ידי עדים רבים ששמותיהם נשמרו.
• הבשורות — ארבע ביוגרפיות קצרות של חיי ישוע (מתי, מרקוס, לוקס, יוחנן), שנכתבו על ידי תלמידיו תוך כמה עשרות שנים ממותו.
• השליחים — קבוצת התלמידים הקרובים של ישוע, שלאחר מותו לקחו על עצמם להפיץ את הטענה עליו. כיפא (שמעון כיפא, מוכר גם בשם פטרוס) היה הבולט שבהם.
• שאול התרסי (גם: פאולוס) — יהודי מהמאה הראשונה, פרוש בהכשרתו, שבתחילה רדף את התנועה הנוצרית ובהמשך הצטרף אליה. כתב כשליש מהברית החדשה.
• הברית החדשה — אוסף כתבים מהמאה הראשונה לספירה על ישוע ותלמידיו.

תשובה קצרה וכנה

הטענה הנוצרית הספציפית היא שכן — ישוע נהרג, ושלושה ימים אחר כך נראה חי. זאת לא טענה שצמחה מאות שנים אחר כך. זאת הטענה הראשונית, מהשבועות הראשונים שאחרי מותו, מתועדת בכתבים שניתן לתארך לתוך עשרות בודדות של שנים מהאירוע.

ההסכמה ההיסטורית רחבה לגבי כמה עובדות יסוד; המחלוקת היא על הפרשנות. נציג את שני הצדדים כפי שהם.

מה רוב ההיסטוריונים — גם לא נוצרים — מסכימים עליו

ישנם כמה דברים שכמעט כל מי שעוסק בנושא, ללא קשר לאמונה אישית, מקבל כעובדה היסטורית:

ראשית, ישוע אכן הוצא להורג בצליבה על ידי השלטון הרומי בערך בשנת 30 לספירה. מקורות לא נוצריים מאשרים את זה — ההיסטוריון הרומי טקיטוס, ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, התלמוד הבבלי. מותו לא מוטל בספק.

שנית, תוך זמן קצר מאוד אחר מותו, התלמידים שלו טענו בפומבי שהוא חי. הטענה לא הופיעה מאות שנים אחר כך אלא תוך שבועות. הם טענו את זה בירושלים עצמה — באותה עיר שבה הוא הוצא להורג זמן קצר לפני כן.

שלישית, רובם המכריע של המנהיגים האלה לא חזרו בהם מהטענה הזאת גם תחת איום מוות. הם נהרגו בעשורים הבאים — חלקם בעינויים — בעודם ממשיכים לטעון את אותו דבר.

רביעית, שאול התרסי, יהודי שבתחילה רדף את התנועה החדשה והשתתף בהריגת תלמידים שלה, החליף עמדה דרמטית והפך לאחד המנהיגים שלה. שינוי כיוון כזה דורש הסבר.

חמישית, התנועה הנוצרית עצמה צמחה במהירות בלתי רגילה לתוך העולם הרומי-יווני, בלי תמיכה פוליטית, תחת רדיפות.

על העובדות האלה רוב ההיסטוריונים מסכימים. השאלה היא איך מסבירים אותן.

הטענה המוקדמת ביותר שנמצאה

שאול התרסי, במכתב לקהילה נוצרית בקורינתוס שביוון בערך בשנת 55 לספירה — כלומר כעשרים וחמש שנה לאחר האירוע — מצטט מה שנראה כסיכום נוסחתי ששינן בעל פה אצל הנוצרים הראשונים. הוא כותב שמסר להם את מה שקיבל בעצמו:

כי המשיח מת בעד חטאינו, ככתוב; וכי נקבר, וכי הוקם ביום השלישי, ככתוב; וכי נראה לכיפא, אחר כך לשנים-עשר, אחר כך נראה ליותר מחמש מאות אחים בפעם אחת — שרובם חיים עד היום — אחר כך נראה ליעקב, אחר כך לכל השליחים. ובאחרונה לכולם, כמו לבן-נפל, נראה גם לי.

כמה דברים בולטים בקטע הזה. ראשית, הניסוח שלו — שפה דחוסה, מקצבית, שמית במבנה שלה — נראה כשיר או כתפילה ששינן. ההיסטוריונים תיארכו את הניסוח הזה לתוך כמה שנים בלבד מהצליבה.

שנית, ישנם שמות. כיפא (שמעון). יעקב (אח של ישוע). חמש מאות עדים. שמות עומדים לבדיקה.

שלישית, השורה "שרובם חיים עד היום" משמעה שאפשר ללכת ולשאול אותם. שאול לא כותב לאנשים שלא יכולים לבדוק. הוא כותב לאנשים שיכולים לקחת ספינה דרומה ולשאול בעצמם.

זה לא ניסוח של אגדה שהבשילה לאט. זאת טענה מתועדת ופומבית מהדור הראשון.

ההסברים החלופיים — ומה שעולה מהם

אם רוצים להחזיק בעמדה שתחיית המתים לא קרתה כמתואר, יש כמה הסברים אפשריים. כל אחד מהם דורש חשבון נפש כן.

הם המציאו את זה. אפשרי, אבל קשה להסביר למה הם נהרגו עליו. בדרך כלל אנשים שממציאים סיפור פוסקים להחזיק בו כשהמחיר נהיה מוות. רוב התלמידים נהרגו בעשורים שלאחר מכן בלי לחזור בהם.

הם הזו הזיה משותפת. מבחינה פסיכולוגית הזיה מסוג זה היא תופעת יחיד; הזיה משותפת לעשרות או מאות אנשים, פעמים שונות, במקומות שונים, על פני שבועות, לא תואמת את מה שידוע על הזיות.

הגוף נגנב. אפשרי, אך השאלה למי הייתה מוטיבציה. לרומאים — לא, הם רצו את התנועה כבויה. למנהיגות היהודית — לא, היא רצתה את הסיפור הזה דווקא דעוך. לתלמידים — אולי, אבל אם הם גנבו אותו, חזרנו לבעיה של "למה הם נהרגו על סיפור שהם המציאו".

הוא לא באמת מת בצליבה. היו רומאים מנוסים שבצעו את ההוצאה להורג, החייל דקר אותו בחנית כדי לוודא. הסיכוי שאדם שעבר מה שעבר ישוע יקום שלושה ימים אחר כך, יזיז את האבן, וייצא ייראה ל-500 איש כדמות מנצחת — קלוש מבחינה רפואית.

אלה ההסברים. אף אחד מהם לא מנצח את הקושי. הטענה הנוצרית הספציפית — שזה קרה — היא ההסבר שעובד עם העובדות הגלויות, אך גם דורש לקבל משהו יוצא דופן.

ולמה זה חשוב

שאול עצמו, באותו מכתב מקורינתוס, ניסח את הנקודה בחריפות:

אם אין תחיית מתים, גם המשיח לא הוקם. ואם המשיח לא הוקם, אזי הבל הכרזתנו והבל אמונתכם... אם רק לחיים האלה תקוותנו במשיח — אנו אומללים מכל בני האדם.

זה לא ניסוח דתי רגיל. רוב המנהיגים הדתיים מנסים להציל את התנועה שלהם גם כשהיא מפסידה. שאול אומר: אם זה לא קרה, התנועה הזאת פלסטר על שום פצע. אין כאן נחמה, ואין כאן תורה מספיק טובה כשלעצמה. הכל תלוי על דבר אחד.

זה כן צמצום של הטענה למה שהיא באמת. או שזה קרה — או שהתנועה הזאת לא ראויה.

ומה עכשיו?

אם זה נושא שאתה רוצה לבדוק יותר לעומק, הדרך הישירה היא לקרוא אחד מהמקורות בעצמך. הבשורה לפי מרקוס (הקצרה) או הבשורה לפי לוקס (המפורטת יותר) זמינות בעברית מודרנית.

אם רוצה לדבר על איך זה נוגע אליך אישית — ספק, סקרנות, או פשוט קושי לדעת מה לעשות עם המידע — אפשר לדבר. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• אל הקורינתיים א' ט"ו:3-8 — הסיכום המוקדם ביותר של הטענה עם שמות העדים
• מרקוס ט"ז:1-8 — הסיפור על מציאת הקבר הריק
• לוקס כ"ד:36-43 — סצנת ההופעה עם פרטים פיזיים (אכל דג, ניתן למישוש)
• יוחנן כ':24-29 — הסצנה עם תומא הספקן
• מעשי השליחים ב':32 — הצהרת כיפא בירושלים זמן קצר אחר כך
• אל הקורינתיים א' ט"ו:14 — "אם המשיח לא הוקם, הבל אמונתכם"