למה ישוע מת?

זאת שאלה שאפשר לשאול אותה בשני אופנים. אופן אחד הוא היסטורי: למה הוצא ישוע להורג בידי הרומאים בשנת 30 לספירה? למה הצליבה? מי החליט? מה הם חשבו שעשו? אופן שני הוא תיאולוגי: בהנחה שזה אכן קרה — מה אומרת הנצרות שזה אומר?

הדף הזה ייגע בשני האופנים, ויעשה זאת בשפה של התנ"ך עצמו — כי הקריאה הנוצרית המוקדמת של מותו של ישוע נוסחה כולה בלשון התנ"ך, לא בתחליף לו.

כמה מונחים קודם

• ישוע מנצרת (בעברית של זמננו מקובל "ישו"; בעברית-ארמית של זמנו: ישוע) — מורה דתי יהודי שחי בארץ ישראל במאה הראשונה. נולד בערך בשנת 4 לפנה"ס. הוצא להורג בערך בשנת 30 לספירה.
• צליבה — שיטת הוצאה להורג רומית. הנידון נקשר או נמסמר לעמוד עץ ומת בייסורים ארוכים בדרך כלל מחנק. הרומאים השתמשו בה נגד מורדים פוליטיים ועבדים.
• פונטיוס פילאטוס — הנציב הרומי של יהודה משנת 26 עד שנת 36 לספירה. הוא חתם על הוצאתו להורג של ישוע. שמו מתועד גם במקורות לא נוצריים.
• יום הכיפורים — היום היהודי המקראי שבו, לפי ספר ויקרא, הכהן הגדול היה עורך פעם בשנה טקס מורכב של כפרה על חטאי העם — כולל שילוח שעיר לעזאזל למדבר כסמל ליטול את עוון העם.
• קורבן הפסח — הכבש ששוחט כל בית בערב הפסח, לזכר יציאת מצרים. דמו נמרח על מזוזות הבתים בלילה שבו "פסחה" המכה על בתי בני ישראל.
• משיח — תואר, לא שם משפחה. בעברית: המשוח. הדמות שהובטחה בתנ"ך לגאול את העם.
• חטא — לא רק התנהגות לא נחמדה. במסורת היהודית והנוצרית, חטא הוא המצב הרחב יותר של היות-לא-במקום מול אלוהים — וגם המעשים שנובעים ממנו.

תשובה קצרה וכנה

הטענה הנוצרית הספציפית היא שמותו של ישוע על הצלב לא היה תאונה היסטורית, ולא תבוסה. היא הייתה — לפי הקריאה הנוצרית — קורבן כפרה במובן שבו התנ"ך עצמו מדבר על קורבן כפרה: לקיחת המשקל המוסרי של חטאי העם על ידי מישהו שלוקח את זה במקומם.

זאת קריאה שיש לבחון אותה לאט. נתחיל ברובד ההיסטורי.

הסיבה ההיסטורית הקרובה

ישוע הוצא להורג כי הוא נתפס כאיום על שני גופים שונים. הרשויות הדתיות בירושלים ראו בטענות שלו — שיש לו סמכות לסלוח על חטאים, שהוא והאב "אחד", שהמקדש ייהרס וייבנה — גידוף. השלטון הרומי לא התעניין במחלוקת תיאולוגית, אך התעניין מאוד באדם שאספסוף קורא לו "מלך היהודים" שבוע אחד אחרי שהוא נכנס לעיר בתהלוכה. המעצר נעשה בלילה. המשפט היה מהיר. הוצאתו להורג נחתמה בידי פילאטוס.

זאת הסיבה ההיסטורית. במובן הזה אין מסתורין. אדם שלימד מה שלימד, באותה תקופה, באותה עיר — סופו היה כמעט בלתי נמנע.

אבל כאן הקריאה הנוצרית עוצרת ושואלת — בהנחה שכל זה אכן קרה, מה היה מתחת לזה? מה הטענה היא שאלוהים עשה?

הקריאה הנוצרית בשפת התנ"ך

הנוצרים הראשונים — שכמעט כולם היו יהודים שגדלו על התנ"ך — קראו את הצליבה דרך שלוש תמונות תנ"כיות.

התמונה הראשונה: יום הכיפורים. בספר ויקרא, פרק ט"ז, מתואר טקס שבו הכהן הגדול סומך את ידיו על ראש שעיר ומתוודה על "כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם". השעיר יוצא נושא את העוון. הקריאה הנוצרית — שהיא קריאה שמופיעה כבר במכתב אל העברים, מסמך מוקדם של הנצרות היהודית — היא שישוע הוא השעיר. הוא נושא את העוון. הוא יוצא אל מחוץ למחנה (הצליבה התקיימה מחוץ לחומות ירושלים) דווקא כי זה הדפוס.

התמונה השנייה: קורבן הפסח. הצליבה התקיימה בערב פסח. הקריאה הנוצרית הראשונה ראתה בזה לא במקרה אלא הצבעה. הכבש של פסח נשחט; דמו על המזוזות; המוות פוסח על מי שהדם הזה מסמן אותם. בקריאה הנוצרית, ישוע הוא הכבש. לא במובן של סמליות רחוקה — במובן של מילוי קונקרטי.

התמונה השלישית: עבד ה' של ישעיהו. ישעיהו, נביא יהודי מהמאה השמינית לפני הספירה, תיאר דמות שעליה אמר: "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם... והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא-לנו." פרק נ"ג של ישעיהו זאת קריאה שהזרם המסורתי היהודי קרא בכמה דרכים — לפעמים כעבד = העם, לפעמים כעבד = דמות עתידית מסוימת. הקריאה הנוצרית מההתחלה הייתה שזו דמות עתידית, ושישוע הוא היא.

שלוש התמונות האלה לא הומצאו בנצרות. הן תנ"כיות לחלוטין. הקריאה הנוצרית פשוט קוראת את ישוע דרכן.

מה זה אומר על "בעבור חטאינו"

שאול התרסי (פאולוס), מנהיג נוצרי יהודי מוקדם, כתב במכתב לקהילה ברומא בערך בשנת 57 לספירה: "מראה אלוהים את אהבתו אלינו בכך, שעוד בהיותנו חוטאים, מת המשיח בעדנו." המילים "בעדנו" — או "בעבורנו" — הן המפתח. הקריאה הנוצרית היא שמותו של ישוע לא היה רק טרגדיה אלא פעולה לטובת מישהו אחר.

איך פעולה כזאת עובדת? המסורת הנוצרית במהלך ההיסטוריה הציעה כמה ניסוחים. אחד מהם — קרוב מאוד למסורת התנ"כית של קורבן — הוא שיש משקל מוסרי שמצטבר במציאות, ומישהו צריך לשאת אותו. הקריאה הנוצרית היא שאלוהים בעצמו, בדמותו של ישוע, נשא אותו.

לא כי היה חייב. כי בחר.

באחת מהבשורות, ישוע עצמו ניסח את זה כך, לפי הניסוח שמיוחס לו: "בן האדם לא בא להישרת אלא לשרת, ולתת את חייו כופר תחת רבים." המילה כופר — בעברית התנ"כית — מציינת תשלום שמשלמים כדי לשחרר אדם מחוב או משעבוד.

ולמה זה לא "להחליף את היהדות"

זאת נקודה שראויה לאמירה ברורה. הקריאה הנוצרית של מותו של ישוע אינה תחליף לכפרה היהודית — היא קריאה שטוענת לקיומה של כפרה אחת ספציפית שאליה התנ"ך עצמו הצביע. הנוצרים הראשונים, שכולם היו יהודים, לא הפסיקו להיות יהודים כשהאמינו את זה. הם המשיכו לחיות בקהילות יהודיות, להתפלל בבית המקדש, לקיים מצוות. הם פשוט קראו את התנ"ך כך שישוע הוא מי שהוא מצביע אליו.

אם הקריאה הזאת נכונה היא נכונה. אם היא לא נכונה היא לא נכונה. אבל היא לא תחליף, היא קריאה ספציפית של אותו טקסט.

ומה זה אומר עליך

הנקודה המעשית של הקריאה הנוצרית של הצליבה היא שיש מקום שבו המשקל של מה שעשית יכול ללכת. לא להישכח. לא להיעלם. ללכת. הטענה היא שמישהו הסכים לקבל אותו.

זאת לא טענה שמזלזלת ברצינות של מה שאתה נושא. היא — אם משהו — לוקחת אותה ברצינות מספיק כדי לחשוב שמשהו רציני היה צריך לקרות כדי שייגמר.

ומה עכשיו?

אם יש משהו ספציפי שמכביד עליך — לאו דווקא משהו "דתי", אלא משהו אמיתי שאתה לא יודע איפה להניח — אפשר לדבר. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• ויקרא ט"ז:21-22 — טקס יום הכיפורים והשעיר הנושא את עוון העם
• ישעיהו נ"ג:4-6 — "חוליינו הוא נשא... מחולל מפשעינו"
• מרקוס י':45 — "בן האדם בא... לתת את חייו כופר תחת רבים"
• אל הרומיים ה':8 — "בעוד היותנו חוטאים, מת המשיח בעדנו"
• כיפא א' ב':24 — "הוא נשא את חטאותינו בגופו על העץ"
• אל העברים ט':11-14 — הקריאה של ישוע כממלא תפקיד הכהן הגדול